פרק י

הגדרת ארץ ישראל לעניין עגלה ערופה

נאמר בתחילת הפרשה

כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ

בספרי (פרשת שופטים פיסקא רה) נלמד מכאן שדין עגלה ערופה נוהג בארץ ישראל וכן בעבר הירדן, הנכלל בחבלי הארץ שנחלו ישראל עם כניסתם לארץ.

מניין שנות העגלה

המשנה (פרה פרק א משנה א) עוסקת בהגבלת הגיל של פרה אדומה ושל עגלה ערופה:

רבי אליעזר אומר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים

וחכמים אומרים עגלה בת שתים ופרה בת שלש או בת ארבע

הר"ש והרמב"ם בפירושם על המשנה, מסבירים, שהנחת היסוד המשותפת לכל הדעות היא שפרה מבוגרת מעגלה. בדרך כלל בכל מקום שנאמר עגל הכוונה לבן שנה, ולכן פוסק רבי אליעזר שעגלה היא דווקא בת שנתה. לעומתו חכמים חולקים וסוברים שכיוון שנאמר בעגלה ערופה "עגלת בקר" התכוון הכתוב לכלול אף עגלה בת שנתיים^[166]. בנוסף, ברור שעגלה צעירה מבת שנתיים נכללת אף היא בהגדרת עגלה וכשרה לעגלה ערופה.

רש"י (מו. ד"ה "עגלה") מסביר את מהלך הגמרא כרבי אליעזר ונראה שהוא מצדד כשיטתו. לעומתו, הרמב"ם פוסק להלכה כחכמים.

מום בעגלה

להבדיל מפרה אדומה בה נאמר "אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם", בעגלה ערופה לא הגבילה התורה את העגלה לעגלה שאין בה מום. הגמרא (מו.) מוסיפה, שלא לומדים דין זה מפרה אדומה לעגלה ערופה, משום שנאמר בפרה אדומה ש"אין בה מום", כלומר, שיכול להיות מום ברעותה- העגלה הערופה.

הירושלמי פוסק שאמנם מום אינו פוסל בעגלה ערופה, אך חסרון איבר דווקא כן פוסל בה. הסיבה היא משום שנאמר בה כפרה, ולכן צריך שיהיה כעין אותה עגלה גם ב"עולם" הקרבנות, וקרבן של בן נח כשר אף במום כל עוד אינו מחוסר איבר, אך בהמה מחוסרת איבר אינה נקראת קרבן כלל ולכן אינה כשרה לעגלה ערופה. הירושלמי ממשיך ואומר את אותו הדין של מחוסרת איבר גם על טריפה, ומאותו הטעם.

הרמב"ם פוסק שעגלה בעלת מום כשרה ופוסק כירושלמי, שמחוסרת איבר פסולה.

עשיית מלאכה בעגלה

נאמר בפרשת העגלה הערופה

וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל

ובמשנה (סוטה מה:)-

...מביאין עגלת בקר אשר לא משכה בעול...

בגמרא (מו.) מובאת ברייתא

"עול"- אין לי אלא עול, שאר עבודות מנין? תלמוד לומר "אשר לא עובד בה"- מכל מקום.

אם כן מה תלמוד לומר עול?

עול פוסל בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה, שאר עבודות אין פוסלות אלא בשעת עבודה.

הראשונים נחלקו מהי "שעת עבודה" ששאר עבודות פוסלות רק בה-

רש"י (מו.) מפרש ש"שעת עבודה" הכוונה למקרה בו הניח משא על גבי העגלה בכדי שתסחב אותו, או עול בכדי שתמשוך בו (כפי הדרך בה רגילים לעבוד בבהמות). אך אם הניח דבר מה על גבי הבהמה רק כדי להניח את הדבר מידו, ולא בכדי שהיא תעבוד עבורו, נחשב הדבר "שלא בשעת עבודה".

הרא"ש (בתוספותיו, כאן), נראה שמפרש מעט אחרת. לדבריו שעת עבודה היא כל מקרה בו נוח לו לאדם המניח את המשא, בכך שהחפץ מונח דווקא על הבהמה. "שלא בשעת עבודה" הכוונה למקרה בו אין לאדם העדפה מיוחדת שיהיה החפץ או העול דווקא על גבי הבהמה, והניח את החפץ עליה באותו אופן בו היה מניח במקום אחר ולא בכוונה תחילה אליה^[167].

שני הפירושים הנ"ל, מפרשים ש"שעת עבודה" מתייחסת לכוונת העובד או למוטיבציה שלו. לעומתם, מהרמב"ם אצלינו ובהלכות פרה אדומה, משמע ש"שעת עבודה" מתייחסת לעבודה שבוצעה בפועל. כלומר, העול פוסל משעת משיכה בו "אף על פי שלא חרש בה ולא עשה בה מלאכה". לעומת זאת "הכניסה לדוש אינה נפסלת עד שידוש בה" (רמב"ם הלכות פרה אדומה פרק א הלכה ז)^[168].

בנוסף להבדל בין עבודת העול לבין שאר עבודות, קיים הבדל יסודי בין פסול מלאכה בפרה אדומה לבין פסול מלאכה בעגלה ערופה. הבדל זה נלמד מהנאמר בעגלה ערופה "אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל" הנבדל מהנאמר בפרה אדומה "אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל" (במדבר יט ב). בעניין זה מובאים בסוגייתנו דברי רב-

אמר רב יהודה אמר רב: הניח עליה [על פרה אדומה] עודה של שקין פסולה, ובעגלה [ערופה] עד שתמשוך

כלומר, חמוּר דינה של פרה אדומה מדין העגלה הערופה בכך שהעגלה צריכה למשוך בעול או ללכת עם המשאוי על גבה בכדי שתיפסל, בעוד שהפרה פסולה כבר משעת ההנחה.

הגמרא מוסיפה ששיעור המשיכה הנדרש בכדי לפסול את העגלה הוא כשיעור רוחבו של עול^[169], שהוא טפח.

הרמב"ם לפנינו פוסק שעגלה שהונח עליה עול נפסלת משתמשוך בו טפח ואילו בהלכות פרה אדומה הוא פוסק שמשקשרו עליה עול נפסלת, אף מבלי שתמשוך^[170].

עריפת עגלה ביום

המשנה במגילה (כ:) מונה את הדברים שמצוותם ביום וכשרים כל היום, וביניהם שחיטת קרבנות ועריפת עגלה. בגמרא מוסבר שטעם ההגבלה של שחיטת קרבנות דווקא ליום נלמד מהאמור בדין נותר- "בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל" (ויקרא יט ו), ועגלה ערופה נלמדת מדין זבחים רגילים כיוון שגם לה יש תפקיד של כפרה כמו לקרבנות "רגילים".

עריפת שתי עגלות יחד- אין עושין מצוות חבילות חבילות

הגמרא (סוטה ח.) דנה בשאלה האם ניתן להשקות שתי סוטות במקביל, ומעלה שאין לעשות זאת שמא אחת מהן תתעקש שלא להודות, ותשפיע על חברתה לעשות כמוה למרות שהיא אשמה. הגמרא מעלה סיבה נוספת שלא להשקות שתי סוטות במקביל וזאת מתוך הברייתא-

אין משקין שתי סוטות כאחת, ואין מטהרין שני מצורעין כאחת, ואין רוצעין שני עבדים כאחת, ואין עורפין שתי עגלות כאחת, לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות

אמנם הגמרא מסבירה, שכאשר שני כהנים שונים משקים שתי סוטות שונות, אין חוששים לעניין זה.

בהסבר הדין ש"אין עושין מצוות חבילות חבילות" מסביר רש"י שהעושה כמה מצוות בבת אחת כאילו מראה שהמצוות עליו כמשא והוא ממהר לפורקו מעליו.

התוספות (מו"ק ח: ד"ה "לפי") מסבירים אחרת, שצריך שיהיה לב האדם פנוי למצווה אחת, ולכן אין לערבה במצווה אחרת, בדומה לכך שאין מערבים שמחה בשמחה.

מרש"י (שם) משמע שחילוק הגמרא בין כהן אחד לבין שני כהנים אמור בכל הדוגמאות שהובאו בברייתא ל"אין עושין מצוות חבילות חבילות". לפיכך, מותר לכאורה לערוף שתי עגלות במקביל כאשר עוסקים בדבר קבוצות שונות של אנשים.

הרמב"ם לא הזכיר בשום מקום את חילוק הגמרא בין כהן אחד לשנים. ונראה שאינו סובר חילוק זה להלכה^[171].

איסור ההנאה מעגלה ערופה

המשנה בעבודה זרה (עד.) מונה את העגלה הערופה בין הדברים ש"אסורין ואוסרין בכל שהו". כלומר, שאסורים, ומשנתערבו באחרים, אוסרים את כל התערובת כולה. הגמרא שם מבררת מה הכוונה "אוסרין", ומגיעה למסקנה שמדובר בדברים שהם איסורי הנאה (ולכן לא נמנתה הנבילה במשנה זו, שאיסורה איסור אכילה בלבד).

בסוגיית הגמרא במסכת זבחים (מו.) מעלה הגמרא (אגב דיון בדיני נותר, אכילה בטומאה ומעילה בדם קרבן), שקיים כלל בקודשים, שכל דבר שנעשתה בו כבר מצוותו, שוב אין מועלים בו. יוצאי דופן של כל זה הם תרומת הדשן, והעגלה הערופה.

תרומת הדשן היא הרמת הדשן, הוא אפר האיברים שנאכלו על המזבח כל הלילה, מעל המזבח ופינויו על ידי הכהן. בדין תרומת הדשן נאמר

וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ: וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר: (ויקרא ו ג-ד)

כלומר, יש לגנוז את אותו אפר, והוא אסור בשימוש אחר, למרות שהוא תוצר של מצווה שכבר נעשתה בו- מצוות הקטרת אברי הקרבנות.

כאמור, על פי דברי הגמרא, גם הנאה מעגלה ערופה אסורה אפילו לאחר עריפתה. רש"י מסביר שהדבר נלמד מהנאמר בעגלה ערופה וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל, כלומר, שם תהא קבורתה, ואין להשתמש בה אף לאחר מצוותה.

חזרת עגלה להיתרה

המשנה בסוטה (מז.) עוסקת במקרה בו בשלב כלשהו נמצא ההורג-

נמצא ההורג עד שלא נערפה העגלה תצא ותרעה בעדר

משנערפה העגלה תקבר במקומה שעל ספק באתה מתחילתה כיפרה ספיקה והלכה לה

נערפה העגלה ואחר כך נמצא ההורג הרי זה יהרג

כלומר, אם התגלה הרוצח לפני שנערפה העגלה, והתברר שבטעות הופרשה, חוזרת להיתרה הראשון. לעומת זאת, אם כבר הספיקו לעורפה, ורק אז התבררה זהות הרוצח, חייבת קבורה ואסורה בהנאה. הטעם שנותנת המשנה הוא שאם נתגלה הרוצח לאחר שנערפה העגלה אין זה אומר שהיתה הפרשתה בטעות, כיוון שכל מעשה העגלה נעשה תמיד מלכתחילה בידיעה שקיים אי שם רוצח, ושיש סיכוי שאי פעם תתגלה זהותו^[172].

הרמב"ם פוסק כפשט דברי המשנה, שאם נתגלתה זהות הרוצח (או שנתברר שהיה מי שראה את הרצח) לפני שנערפה העגלה, חוזרת העגלה להיתרה, ויוצאת ורועה בעדר. לעומת זאת, אם כבר נערפה, אסורה בהנאה ונקברת במקומה.

מאימתי נאסרת העגלה בהנאה

בגמרא בכריתות (כד:-כה.) נחלקו האמוראים בשאלה ממתי נאסרת העגלה הערופה בהנאה. רבא אומר שמרגע שתיערף נאסרת בהנאה, ואילו רב המנונא סובר שנאסרת כבר מחיים, מהרגע שמורידים אותה לנחל.

רבא מסיק את דבריו מתוך דברי המשנה לפיהם אם נתגלה הרוצח לפני עריפה תצא העגלה ותרעה בעדר, ומכאן, שלא נאסרה העגלה עדיין עד עריפתה. מהגמרא עולה שאכן, דברי המשנה אינם עולים בקנה אחד עם דברי רב המנונא, אך מכיוון שרב המנונא גייס משנה אחרת לטובתו^[173], חייבים לומר שכבר התנאים חלקו במחלוקתם של רבא ורב המנונא.

הרמב"ם פוסק כרב המנונא, שהעגלה נאסרת עוד מחיים, מרגע ירידתה לנחל^[174].

איסור עבודה במקום עריפת העגלה

נאמר בפרשת עגלה ערופה-

וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ (דברים כא ד)

בדין זה אומרת המשנה (סוטה מה:)-

מקומה אסור מלזרוע ומלעבוד ומותר לסרוק שם פשתן ולנקר שם אבנים

בגמרא (מו:) מובאת ברייתא הדנה במשמעות הפסוק הנ"ל-

אשר לא יעבד בו ולא יזרע- לשעבר, דברי רבי יאשיה,

רבי יונתן אומר- להבא

כלומר, לדעת רבי יונתן הפסוק מדבר על האיסור לעבוד ולזרוע במקום עריפת העגלה לאחר עריפתה. לעומת זאת, לדעת רבי יאשיה, הפסוק עוסק באופן בחירת המקום הראוי לעריפת העגלה, שאמור להיות מקום שלא עובדים שם את האדמה ולא זורעים שם. רבא מסביר שתנאים אלה לא נחלקו על עצם הדין, המבואר במשנה, שמקום עריפת העגלה אסור בעבודה מכאן ולהבא, ושדין זה נלמד לפי כולם מהמילים "ולא יזרע". כל מחלוקתם היא כיצד להבין את המילים "לא יעבד בו", האם הן מדברות על העתיד או על העבר.

הגמרא מוסיפה ומביאה ברייתא הלומדת מייתור מלאכת הזריעה שבפסוק, שדווקא מלאכות בגוף הקרקע אסורות, ולכן סריקת פשתן או ניקור אבנים מותרות שם.

הרמב"ם בספר המצוות (לא תעשה שט) מונה את האיסור לעבוד בקרקע מקום עריפת העגלה כאיסור תורה, ואף מביא מהגמרא במכות (כב.) שלוקים על לאו זה. עם זאת, רס"ג אינו מונה מצווה זו במניין המצוות שלו^[175].

חייבי עגלה ערופה שעבר עליהם יום הכפורים

הסוגיה בכריתות (כו.) עוסקת בחייבי קרבנות ועונשים שונים שעבר עליהם יום הכיפורים. הכלל הבסיסי הוא שמתוך שנאמר "מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ד' תִּטְהָרוּ" (ויקרא טז ל) נלמד שעוונות שרק ה' יודע מהם כגון ספקות שונים החייבים עליהם אשם תלוי, יום הכיפורים עצמו מכפר עליהם. לעומת זאת, חייבי קרבן או עונשים שחטאם ודאי וידוע, אין יום הכיפורים פוטרם מקרבנם או מעונשם.

לאור כלל זה שואלת הגמרא מה הדין בעיר החייבת עגלה ערופה שעבר עליה יום הכיפורים, שהרי עגלה ערופה באה על הספק, כיוון שאין ידוע שאנשי עיר זו חטאו.

הגמרא משיבה שחיוב הבאת העגלה אינו פוקע עם יום הכיפורים, וזאת משלוש סיבות אפשריות:

אמר אביי הורג מכיר,

רבא אמר אמר קרא "ולארץ לא יכופר לדם אשר שפך בה [כי אם בדם שופכו]"

רב פפא אמר אמר קרא "כפר לעמך ישראל אשר פדית"- ראויה כפרה זו שתכפר על יוצאי מצרים

כלומר, אביי סובר שכיוון שקיים לפחות אדם אחד שיודע מהרצח, הלוא הוא הרוצח, הרי שמדובר בחטא שלא רק ה' יודע ממנו, וממילא אין בכוחו של יום הכיפורים בלבד לכפר עליו.

רבא סובר שמעשה רצח הוא שונה כיוון שהתורה מציעה לו שני "מסלולי" כפרה בלבד- או הענשת הרוצח על ידי הריגתו, או, כאשר זהות הרוצח אינה ידועה, הבאת עגלה ערופה כתחליף להריגת הרוצח עצמו^[176].

רב פפא לומד מהנאמר ע"י הכהנים בטקס הבאת העגלה, שיש כח במעשה העגלה לכפר אפילו על יוצאי מצרים, ואם כן משמע שגם כאשר עברו כמה ימי כיפורים עדיין יש מקום לכפרה המיוחדת לעגלה ערופה.